הנחייה גרפית של הכנס שיצרה גל קמי
לאתר עבודותיה

על החוברת 

(מתוך: "יוצרים מקום: פלייסמייקינג בישראל" הקליניקה האורבנית 2015).

חוברת זו היא תוצר של עבודה שנתית בנושא פלייסמייקינג ומרחבים ציבוריים בישראל. במאי 2015 הקליניקה האורבנית יזמה יחד עם המעבדה לחדשנות וקיימות עירונית באוניברסיטת תל אביב את אירוע "יוצרים מקום". במהלך שבוע, נציגים של (PPS) Project for Public Spaces, ארגון אמריקאי המוביל את תחום יצירת המקומות בעולם, העבירו הרצאות וסדנאות מעשיות בתל אביב, לוד, עראבה, ירושלים ורמלה בפני קהל מגוון של פוליטיקאים, מתכננים, פעילים חברתיים, אדריכלים ועובדים קהילתיים. אל מהלך זה חברו משרדי ממשלה, עיריות וארגונים חברתיים: משרד הבינוי והשיכון, עיריית ירושלים ועיריית תל אביב, עמותת "מרחב" לעירוניות מתחדשת, ג'וינט ישראל במיזם "מוטב יחדיו", מינהל קהילתי "יובלים" ושגרירות ארצות הברית. האירועים נערכו כאשר כל ארגון לוקח אחריות על כנס וסדנה עבור מרחב ציבורי עם תכנית שדרוג מתוקצבת, במטרה לבחון כיצד ניתן לשפר אותו באמצעות גישת תכנון גמישה, יצירתית ומשתפת (לקריאה נוספת).

כחברי קליניקה אורבנית שמטרתה לקדם עירוניות חברתית יותר בישראל, הרעיון של פלייסמייקינג עניין אותנו בשתי רמות: כשיטת תכנון וככלי לקידום מדיניות. כשיטת תכנון, פלייסמייקינג עלה לתודעה העולמית כגישה חלופית לתכנון המסדיר הנשען על פעילות סטטוטורית ותכנון פיזי במטרה לווסת ולתמרץ פיתוח עירוני. לעומתו, השיטה של פלייסמייקינג יוצרת שטחים ציבוריים איכותיים שמטרתם לספק תחושת שייכות וזהות עירונית, לתרום לצמיחה כלכלית והעצמה חברתית ולצמצם תופעות חברתיות שליליות כגון פשיעה, זיהום וניכור. היא עושה זאת על ידי פעילות שמביאה בעלי תפקידים ואינטרסים שונים לחשיבה משותפת סביב מקום מוגדר, ובאמצעות פיתוח שיטת עבודה הדרגתית היוצרת מרחב לניסויים והתערבויות רכות.

ככלי לקידום מדיניות, יצירת מקום היא גישה חלופית אל מול גישות שכיחות בארץ למסגור מדיניות: יצירת פרויקטים ויצירת חוקים. הראשונה, המופיעה לעיתים קרובות בדיון על מדיניות דיור למשל, מסתכלת על פרויקטים נפרדים זה מזה ומודדת הישגים בצורה כמותית: כמה יחידות נוספו, כמה אנשים נהנו מהמדיניות, והיכן (במרחב הכללי) המדיניות השפיעה. קביעת חוקים (יהיו בחקיקה ראשונית או בתקנות) גם היא מבקשת ליישם מדיניות באמצעות כלים אנליטיים ואוניברסליים: היא קובעת סטנדרטים והליכים קבועים. לעומתם שתי גישות אלה, הדגש על פלייסמייקינג מעביר את הזרקור להקשר המקומי ולשיתופי פעולה רב-תחומיים. בעוד כל השלושה רלוונטיים וחיוניים ליצירת שינוי חיובי בערים, אנחנו מאמינים כי אחרי שנים רבות של התמקדות בפרויקטים ובחקיקה, הגיעה העת להעביר את הדגש לפעילות מלמטה-למעלה, תוך הבנת ההשלכות המקומיות של המדיניות ועידוד שיתופי פעולה בין בעלי עניין שונים.

בחוברת זו, ניסינו לשקף את המגוון האנושי הרחב המאפיין את המעורבים בפלייסמייקינג, כולל  בעלי תפקידים בממשלה וברשויות מקומיות, מתכננים ואדריכלים, בעלי עסקים, פעילים חברתיים ואמנים ואנשי אקדמיה. ההתייחסות למרחב הציבורי היא חשובה במיוחד בהקשר הישראלי, בו לעיתים תכופות המרחב הציבורי נתפש כסרח היתר של בניינים, מרכזי תחבורה או מוסדות אשר תופשים את קדמת הבמה. התוצאה היא שבערים ישראליות מרחבים ציבוריים הם לעיתים מרחבים אנונימיים, משעממים וחסרי שימוש, שאף הופכים למטרד כמקום המזמין פשיעה או הזנחה,  במקום מרחבים איכותיים המעניקים רווחה, הזדמנות למפגש ולביטוי, ומגוון לנוף העירוני.

מה בחוברת?

החוברת שלפניכם מורכבת משלושה מרכיבים מרכזיים. העמודים הראשונים מוקדשים לחשיפת העקרונות והמתודות של שיטת הפלייסמייקינג עבור קהל ישראלי. החומרים שנבחרו לקוחים מתוך מקורות המידע שלPPS  (הזמינים באנגלית באתר האינטרנט של הארגון), ומציעים גישה בהירה ופשוטה לאלו המעוניינים להתחיל לפעול ליצירת מקומות, או לאלו המעוניינים לחשוף את עקרונות הפלייסמייקינג עבור שותפים חדשים אשר אינם מכירים את התחום. על אף שאנחנו מציעים כלים יישומיים כמו השאלון שנערך בתחילת הסדנאות המעשיות, אנחנו ממליצים להשתתף אישית בסדנה לפני כל ניסיון לתרגל את השיטה עם אחרים על מנת להבין לעומק את אופי הפעילות ולהגיע לתוצאות איכותיות.

החלק השני של החוברת מיועד לפתח את הדיון על פלייסמייקינג בדגש על ההקשר הישראלי. לשם כך, פנינו ל-13 מרואיינים המזהים את העירוניות החברתית ויצירת מקומות כחלק משמעותי בעבודתם (לפי סדר א"ב): האמנים איתן שוקר ודיאגו רוטמן, גנאדי קמנצקי (משרד החינוך), דפנה ליכטמן (ספריית לוינסקי), הלה אורן (מנהלת "עיר עולם" ת"א-יפו), האדריכלית יעל סיון-גייסט (מנהל התכנון), ליאור בר דור (חברת "עדן"), יזם התיירות מעוז ינון, קולקטיב "אנייה", אדריכל הנוף רם אייזנברג, המתכנן רן וולף, שמעון לנקרי (ר' עיריית עכו), המתכננת שרון בנד-חברוני, וחברי "התדר".

הראיונות נערכו במסגרת פגישות אישיות שאורכן כשעתיים. תוצרי הריאיון עובדו ולאחר מכן עברו לביקורת והערות של המרואיינים וצוות הקליניקה. השאלות הותאמו לפרויקטים המאפיינים כל מרואיין, והציפו נושאים כגון המטרות שמציגים לעצמם המרואיינים בתהליך העבודה, האתגרים בהם הם נתקלים וההזדמנויות הנקרות בדרכם. בנוסף, הם הזמינו את המרואיינים לחשוב באופן רפלקסיבי על תהליך העבודה עצמו, על עבודת עמיתיהם ועל עתיד התחום בארץ ובעולם. על אף שהמרואיינים נבחרו בשל פעילותם הבולטת, מטבע הדברים כל אחד מהמקרים עשוי להעלות תהיות ואף אי נוחות בקרב הקוראים. לכן, לצד לקחים והמלצות, הצגת עבודתם ודעותיהם של המרואיינים מזמינה לחשוב בצורה ביקורתית על פעילותם, עמדותיהם והשפעת הפרויקטים המוצגים.

מרכיב נוסף של החוברת הוא בתרומה של קבוצת "חברותא", קבוצת דוקטורנטים מהאוניברסיטה העברית אשר חקרה את התחום לאורך השנה תחת הכותרת "התיאוריה והפרקטיקה של יצירת מקום בעיר". חברי הקבוצה הוזמנו להשתתף בשבוע "יוצרים מקום" ולתרום לחוברת מתובנותיהם. מייסדי הקבוצה, ניר ברק ודנה הלוי, ריכזו את תהליך הכתיבה סביב רעיונות ביקורתיים ומעוררי מחשבה אשר מוצגים בצורה בהירה ונגישה. מאמריהם, לצד אלה של חברי הקבוצה (ע"פ א"ב) אביגיל פרדמן, טל אלסטר, ינון גבע, יערה רוזנר-מנור ונטע מייזלס, תורמים לדיון על ידי הרחבת מסגרת החשיבה על פלייסמייקינג והארת המגבלות הקיימות באמצעות הצפת שאלות וסוגיות כגון מהי המשמעות של העצמת קהילות מוחלשות באמצעות תכנון? האם פלייסמייקינג יכול לחזק את הדמוקרטיה? ומהם המתחים הקיימים כאשר מאפשרים למיעוט להשפיע על המרחב הציבורי בשם רב תרבותיות? ככל שהפעילות סביב פלייסמייקינג צוברת תאוצה (כפי שכבר החלה לצבור בירושלים ובתל אביב) כך עולה הצורך בחשיבה ביקורתית וערכית, אשר תמנע מפלייסמייקינג להפוך לסיסמה חלולה אשר מונעת טיפול ראוי ומעמיק בבעיות חברתיות ומרחביות בעלות שורשים עמוקים.

עבורי, חוזקה של החוברת טמון ביכולת להכיל את המורכבות העולה מן התחום ולהפוך אותו לכוח מניע חיובי לעיסוק ביצירת מקומות במקום לגורם מרפה ידיים. פעמים רבות מדי עולה התפישה כי יצירתיות היא מלאכתו של האינדיבידואל בעל החזון. נראה לי כי חוברת זו מדגימה היטב כי יצירה בעיר היא למעשה תולדה של רשת של יוצרי מקומות אשר לכל אחד ואחת מהם המטרות, האמונות והיכולות המאפיינות את עבודתו או עבודתה. לדעתי, מתן האפשרות להבין את ההבדלים אלה ולהכיל אותם בעבודת התכנון הוא חלק משמעותי בתרומתה, ואין ספק כי היא חווה זאת לחדוות היצירה והסקרנות המאפיינת את כל מי שתרם ותרמה מזמנה ותובנותיה. אני מקווה שקוראות וקוראי החוברת מן התחומים השונים ימצאו בה רעיונות חדשים ורלוונטיים, כלים שימושיים והשראה להמשך הדרך.

התחדשות המרחב הציבורי בשכונת נוה שאנן

רם איזנברג

נוה שאנן הפכה במשך שנים, מאז הקמת התחנה המרכזית החדשה לשכונת מהגרים דלי אמצעים, שהוזנחה במהלך השנים והפכה למוקד של זנות, סמים, וניצול על מגוון צורותיו.

במסגרת יוזמה כוללת בהובלת סמנכ"ל העיריה לתשתיות רובי זלוף, ואדריכל העיר יואב דוד, קם צוות התחדשות המרחב הציבורי בשכונה. מטרת הפרוייקט: לזהות מתחמי מפתח במרחב הציבורי, מעין מוקדי "אקופונקטורה אורבנית", ולהציע פרויקטים של התערבות אשר עשויים להוות קטליזטור לשינוי חיובי בטווח המיידי והבינוני. מתוך כ 15 פרויקטים בסדרי גודל שונים, תוצג ההתערבות המוצעת למתחם הרציפים בתחנה המרכזית הישנה. מתחם זה עומד ריק זה שנים, ומהווה מעין "חור שחור" במרקם העירוני המושך אליו צורות שונות של מסכנות. הרעיון הוא לעשות בו שימוש ארעי, כמרכז לפעילות יצירתית, עד לכשתותחל בניית הקבע המתוכננות בו בעוד כמה שנים (מתחם שומרון, מתחם בת שבע, בי"ס מנשר, והרכבת הקלה). הפרוגרמה הארעית מושתתת על דוגמאות מהעולם כגון הCaravanserai בלונדון, בתוספת מצללה ענקית שתייצר מיקרו אקלים, נראות, וחלל מזמין.

קישור לסרטון ביוטיוב:

המצללה הגדולה 

http://batyamfest.co.il/

http://www.accofestival.co.il/

הספרייה לקהילות הזרות בתל אביב

הדס עפרת

מצגת קצרה אודות ספריית גן לוינסקי

פרויקט שהייתי בין יוזמיו וניהלתי אותו בשמונה השנים האחרונות. זוהי דוגמה להתערבות אמנותית במרחב הציבורי. הספרייה מכילה 16 שפות ומקוטלגת באמצעות רגשות. הקוראים מקטלגים את הספרים באמצעות מספר צבעים. כל צבע מייצג רגש אחר. במהלך השנים פרויקט הספרייה התרחב, והוא מכיל כיום גם מרכז תרבות ומרכז לימוד קהילתי. הפרויקט פועל במסגרת עמותת ארטים (Arteam), אותה ייסדתי עם עוד ארבעה אמנים, בתמיכת עיריית תל אביב וכמאה מתנדבים.

עיר בצלם תבנית תושביה

נטע מייזלס

יצירת-מקום כשמה כן היא: זו התערבות יצירתית במציאות, במציאות המשותפת שלנו כתושבי העיר. אולם לא כל אתר מרחבי הוא מקום, ולא כל שיפוץ או חידוש של אתר ציבורי הינו פעולה של יצירת מקום. ההבחנה בין אתר ומקום תלויה במשמעותו עבור האדם - בשימוש בו, ביחס הרגשי אליו ולעתים אף בזהות שהמקום מעניק לקהילה. מכיוון שכך, יצירת מקום היא בראש וראשונה פעולה של חיבור בין אדם לאתר, בין הציבור למרחב הציבורי שלו. הבנה זו ניצבת בבסיסה של תזוזת פוקוס בכל הקשור בעיסוק המעשי והתיאורטי ביצירת מקום - מאיכות המקום המוגמר לתהליך בנייתו.[1]

שינוי זה שם במרכז השיח את הקהילה ומעורבותה ביצירת המרחב הציבורי. ההבחנה בין השתתפות ביצירה לבין השתתפות בתכנון אינה מעלה על נס (רק) את עבודת הכפיים, אלא בעיקר, את מעורבותם של אזרחי העיר ביוזמה והובלה של יצירת מציאות חדשה. הדגשה זו נובעת מתוך תפיסה הגורסת שאחד ההיבטים החשובים של הזכות להשפיע על ההוויה העירונית המשותפת היא ההשפעה הישירה והבלתי מתווכת על המציאות המרחבית המשותפת. האמור לעיל מצביע על השינוי החשוב ביותר שהפרקטיקה של יצירת מקום מבשרת עליו: יצירת מהפך תודעתי, הן של דרג מקבלי ההחלטות והן של תושבי העיר, כלפי המרחב הציבורי – ממרחב בו הציבור הוא משתמש וצרכן למקום אותו הציבור מעצב ובשבתהליך עיצובו הוא חופשי להביא את עצמו ואת יצירתיותו לידי ביטוי פומבי.

קידומו של מהפך זה מציב בפני המגזרים המקצועיים השונים אתגרים לא פשוטים, שהרי מבחינת המנגנון העירוני המהפך התודעתי דורש מיסוד פורמאלי ושינויים יצירתיים בדרכי הפעולה הנוכחיים. דוגמא לכך היא בניית מנגנונים ממוסדים דרכם יוכל הציבור להשפיע על המרחב הציבורי. דוגמא נוספת, היא גיבושן של דרכי תמיכה וחיזוק של יוזמות קיימות. אתגר אחר, חשוב ולעתים מוחמץ, הוא לא לצמצם את הפרקטיקה של יצירת מקום לתכנון פארקים וכיכרות. יש ליזום שימוש רחב בפרקטיקה כך שתבנה כלים מגוונים ושונים לקידום ופיתוח הלגיטימציה של אזרחי העיר להתערב במציאות הציבורית. שימוש שכזה בפרקטיקה של יצירת-מקום, כמטריה להתערבויות ומעורבויות מגוונות של הציבור במרחב הציבורי, יציב אותה במקומה הראוי כמסגרת פרקטית ורעיונית המפתחת ומקדמת דמוקרטיה ישירה ואזרחות עירונית מעורבת.

ליבו של תהליך מיטיב של יצירת מקום קשור בהזמנה לנוכחות פעילה במרחב הציבורי העירוני. הדוגמאות הן רבות ומגוונות, מאירועים מחתרתיים וארעיים ועד השתתפות יזומה בבניית תשתיות עירוניות. הנוכחות בגוף, במשחק, ההשתתפות בבנייה, בפעילות, ביוזמה וביצירה – נוכחות שכזו מממשת חירות עירונית ומקדמת תחושת שייכות ואחריות. זו סוג הנוכחות שתהליכים של יצירת מקום צריכים להזמין, והיא זו המייצרת קשר אינטימי בין הציבור והמרחב, קשר ההופך אותו למקום. עיר המזמינה את הציבור שלה לנכוח כך במרחב הציבורי שלה היא עיר השואפת להיות בצלם תבנית תושביה.

---

[1] Silberberg, Susan. Places in the Making, chapter 3: placemaking is about the “making”